Abigail had to act quickly, 1Samuel 25:18-24 – אביגיל פעלה מהר שְׁמוּאֵל א כה, יז-כד

Avigayil or Abigail, Sh’mu’el Alef 25:18-24 – אביגיל פעלה מהר

Abigail had to act quickly

Nabal was a wicked and mean man.

Nabal is a very wealthy man and David and his men have respected and protected Nabal’s property and they have been good to the men who have worked for him. In return, David just asks that Nabal give him and his men something to eat and drink because they are in a time of need.

By quickly taking a very large present of food (a veritable feast) to David.

Abigail makes up for Nabal’s refusal of David’s earlier request: Nabal responds by insulting David and then David responds in anger.

Even though Abigail could not excuse her husband’s earlier conduct, she does place herself at David’s mercy and even bows in submission before him, as he could have easily decided to kill her and her servants (as she was from Nabal’s house).

So she takes the food to David and his men as they are starting to march for Nabal’s house, As David now plans to kill Nabal and destroy everything he has.

David’s temper has taken over and in the heat of the moment, he is about to do something irrational. Throughout the life of David, we see that the Lord helps him through the advice and guidance of other people and here Abigail suggests to David that any act of violence out of his anger and resentment right now would make David just as wicked and foolish as Nabal himself.

Abigail keeps a particularly persuasive argument for the last; “since the LORD has kept you from bloodshed and from avenging yourself with your own hands, may your enemies and all who are intent on harming my lord be like Nabal.”

In an interesting twist, she later became one of David’s wives after her husband died.

אביגיל פעלה מהר

נבל היה איש רשע ומרושע.

נבל היה אדם מאוד עשיר ודוד ואנשיו כבדו והגנו על רכושו של נבל והיו טובים עם האנשים שעבדו עבורו. בתמורה, דוד מבקש רק כי נבל יתן לו משהו לאכול ולשתות כי הם נזקקו לכך.

על ידי הבאת מתנה גדולה של מזון (סעודה מקורית) לדוד.

אביגיל מפצה על סירובו של נבל לבקשתו הקודמת של דוד.
נבל מגיב על ידי העלבתו של דוד ואז דוד מגיב בכעס.

אף-על-פי שאביגיל לא סלחה על ההתנהגות הקודמת של בעלה, היא התנהגה בהכנעה לפני דוד, ועל כן הוא החליט בקלות להרוג את בעלה ואת המשרתים שלו.

אביגיל לוקחת את האוכל אל דוד ואל אנשיו תוך כדי הליכה לביתו של נבל, ודוד כעת מתכנן להרוג את נבל ולהשמיד את כל מה שיש לו.

מזגו הסוער של דוד סחף אותו ובלהט הרגע, הוא עומד לעשות משהו לא הגיוני. לאורך כל חיי דוד, אנו רואים כי האל עוזר לו דרך ייעוץ והכוונה של אנשים אחרים, כאן אביגיל רומזת לדוד כי כל מעשה אלימות שלו מתוך כעס ותרעומת יגרום לדוד להיראות מרושע וטיפשי כמו נבל עצמו.

בסוף אביגיל ממשיכה בטיעון משכנע במיוחד “מאז האל הגן עליך מפני שפיכות הדמים, ומלנקום במו ידיך, האויבים שלך, וכל מי שמתכוון לפגוע בך יהיו כמו נבל.”

בתפנית מעניינת, מאוחר יותר, לאחר שבעלה מת, היא הפכה להיות אחת מנשות דוד.

Background reading:

Abigail acted quickly

Then Ab’igail made haste, and took two hundred loaves, and two skins of wine, and five sheep ready dressed, and five measures of parched grain, and a hundred clusters of raisins, and two hundred cakes of figs, and laid them on asses. And she said to her young men, “Go on before me; behold, I come after you. ” But she did not tell her husband Nabal. And as she rode on the ass, and came down under cover of the mountain, behold, David and his men came down toward her; and she met them. Now David had said, “Surely in vain have I guarded all that this fellow has in the wilderness, so that nothing was missed of all that belonged to him; and he has returned me evil for good. God do so to David and more also, if by morning I leave so much as one male of all who belong to him. ” When Ab’igail saw David, she made haste, and alighted from the ass, and fell before David on her face, and bowed to the ground. She fell at his feet and said, “Upon me alone, my lord, be the guilt; pray let your handmaid speak in your ears, and hear the words of your handmaid.
1 Samuel 25:18-24

קריאת רקע:

אביגיל פעלה במהירות

וַתְּמַהֵר אבוגיל (אֲבִיגַיִל) וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי-יַיִן, וְחָמֵשׁ צֹאן עשוות (עֲשׂוּיוֹת) וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי, וּמֵאָה צִמֻּקִים, וּמָאתַיִם דְּבֵלִים; וַתָּשֶׂם, עַל-הַחֲמֹרִים.

וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי, הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה; וּלְאִישָׁהּ נָבָל, לֹא הִגִּידָה.

וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל-הַחֲמוֹר, וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר, וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו, יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ; וַתִּפְגֹשׁ, אֹתָם.

וְדָוִד אָמַר, אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-נִפְקַד מִכָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, מְאוּמָה; וַיָּשֶׁב-לִי רָעָה, תַּחַת טוֹבָה.

כֹּה-יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד, וְכֹה יֹסִיף: אִם-אַשְׁאִיר מִכָּל-אֲשֶׁר-לוֹ עַד-הַבֹּקֶר, מַשְׁתִּין בְּקִיר.

כֹּה-יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד, וְכֹה יֹסִיף: אִם-אַשְׁאִיר מִכָּל-אֲשֶׁר-לוֹ עַד-הַבֹּקֶר, מַשְׁתִּין בְּקִיר.

וַתִּפֹּל, עַל-רַגְלָיו, וַתֹּאמֶר, בִּי-אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָו‍ֹן; וּתְדַבֶּר-נָא אֲמָתְךָ, בְּאָזְנֶיךָ, וּשְׁמַע, אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ.
שְׁמוּאֵל א כה, יז-כד

:מודולים אחרים ביחידה זו